תחקיר

עופרי :אז היה לי סוג של משבר קטן לפני חודשיים כשהגעתי הבייתה מבואסת כזה מיום רע..

ארבל :למה ?

עופרי :לא יודעת ראיתי שכולם כזה עושים משהו אחרי צהריים ויש להם תוכניות ויש להם חיים מעניינים כזה ואני כל פעם עושה אותו דבר. מגיעה הבייתה אוכלת, לומדת, ישנה. זה מן שגרה כזאת קבועה שכבר עלתה לי עצבים..

ארבל :אז בעצם הסרט גם אפשר לקחת אותו לכיוון שאין חיים מעיינים

עופרי :דיברתי עם אמא שלי והיא אמרה לי על חוגים וזה אבל גם חוגים זה סוג של פרוצדורה גדולה כזאת. כי זה להגיע לבית כבר צריכה לצאת ולחזור הבייתה בתשע. זה אוכל לי את כל היום ואז  נוצר לי לחץ בלימודים.

זה לוותר על דבר אחד. כרגע אני לא רוצה לוותר על להשקיע בלימודים. זה לא יעשה לי טוב כל כך.

ארבל:אוקי.. ומה לנסוע באוטובוסים ובתחבורה ציבורית זה הרבה זמן ?

עופרי :זה זוועה.. זה מלא מלא זמן, זה מגעיל כזה אוטובוסים זה כבר עושה רע בגוף אנשים נדבקים אלייך. אני גם יכולה להגיע עם האוטובוס מהמושב למעלות ולחכות לאוטובוס לנהריה.. ולא יהיה .. אני יכולה להיתקע שם 40 דקות , אפילו שעה. הכל תלוי במזל שיהיה לי באותו יום.

ארבל:וקרה לך איזה מצב שהיית צריכה להגיע מהר לאיזה שהוא מקום ופספסת את האוטובוס ?

עופרי :אהה.. כן הייתי אמורה באיזה יום אחד בחופש להגיע לעבודה ולא היה אוטובוס מנהריה שמתאים לי לעבודה .

האוטובוס יצא ב12:30 ולעבודה היה לי ב13:15 . הנסיעה בדרך כלל לוקחת 40 דקות גג למעלות אבל נפלתי על אוטובוס לא טוב שבעליות של כברי הוא פשוט לא סחב . אז חיכיתי שעה עד האוטובוס הבא.

ארבל :כעסו עלייך בעבודה ?

עופרי :לא כי התקשרתי לפניי אז ידעו שאני אאחר.

ארבל : אז את אומרת שאת בחיים צריכה להסתמך על אוטובוסים

עופרי: כן מאוד זה גם לפני יציאה  צריך לבדוק  ולראות שהכל מתוכנן בלי פשלות ושאני לא אתקע.

ארבל: ואם נניח את יוצאת לבלות איך ?

עופרי : זה לחפש מישהו לישון אצלו, אין דבר כזה לחזור הבייתה אחרי בילוי.

לצאת זה להסתמך נטו על מישהו לישון אצלו..

הדרך הבייתה בלילה.. אין טרמפים אין מי שייקח. זה מושב מבוגר אין מבלים.

זה בעיה.. זה לא נוח זה לא כיף.. לחזור למיטה שלך אחרי יציאה להתקלח לקום בבית.. זה לא אותו דבר כמו לקום מוקדם ולהתחיל בנסיעות כשעייפים.

ארבל: כשתהיי גדולה איפה תרצי לגור ?

עופרי : לא במושב זה בטוח. יש לי מן טראומת מושב כזה גם. בתור ילדה לא הייתי נותנת לילדים שלי לגדול כמו שאני גדלתי.

ארבל : ואת בעצם הילדה היחידה מהשכבת גיל שלך ?

עופרי : כן אין לי מישהו בגיל שלי.. אולי רק מישהי אחת כשהיינו קטנות . היא הייתה גדולה ממני בשנתיים ואז כשגדלנו זה נעלם קצת

ארבל:תספרי לי קצת על האורח חיים בלפידות

עופרי : לא משהו .. אני תקועה בבית. מאז שאני חוזרת מבית הספר אני לא יוצאת.. היה לי פעם חוג זומבה במושב הלכתי לנסות אבל זה לא היה כיף לי כי הקבוצה הייתה של בנות מבוגרות וזה לא היה כיף. זה לא אותו קצב ולא אותה חברה .

לפני שנתיים בחופש הלכתי לחוג במעונה שזה גם היה סיוט. הייתי מסיימת את השיעור בערך בשמונה אפילו אחרי ויש לי כבר אוטובוס ב 20:15 מתרשיחא . מצאתי את עצמי רצה בעלייה ענקית עד לתחנה וכמעט התעלפתי עד שהגעתי לאוטובוס. רק בשביל לא לאחר את האחרון .

ארבל: וחברות וחברים מהבית ספר גרים רחוק נכון ?

עופרי: כן מאוד רחוק. החברים הקרובים שלי לא גרים במושבים שעוד יחסית קרובים אלי, חברות שלי גרות במקומות יותר רחוקים.

ארבל: ספרי על החבר קצת

עופרי : הכרנו פה בבית ספר בשיעור מתמטיקה האמת.. ואז התחלנו להיפגש מחוץ לבית ספר ושם התחילה הבעיה..

ארבל: איך התחלתם להיפגש ?

עופרי: הפגישה הראשונה אני זוכרת שהלכתי אליו מהבית באוטובוס אחרי צהריים ואמא שלו הקפיצה אותי מצומת כברי אליהם. שזה גם כן פדיחה.. פעם ראשונה שאני פוגשת אותם ואת אמא שלו פחדתי שיחשבו משהו.. ומאז התחילה שגרה של ללכת מבית ספר לחזור ואז בא החופש הגדול.. לאף אחד מאיתנו לא היה רישיון.. והיינו צריכים לטרטר בין אוטובוסים.. 3 אוטובוסים. עד שהוא הוציא רישיון אבל עדיין היה מלווה, וכל פעם אמא שלו או אבא שלו ליוו אותו באוטו עד אליי, שזה פתר קצת אבל זה עדיין לא היה נעים כי הם היו צריכים לחזור את כל הדרך לבית. עכשיו לי יש רישיון ומלווה גם ואני לא אוהבת להסיע את ההורים שלי סתם אני מעדיפה ללכת בכוחות עצמי עד שהבעיה תיגמר. אני מכירה גם את האופי שלהם והאופי שלי, אני לא מבקשת הרבה או בכלל שייקחו אותי או יקפיצו אותי ..

ארבל: אבל כל הקטע של המלווה זה שהוא מלווה אותך ..

עופרי : כן אבל.. אמא שלי חוזרת כל יום בארבע , ויש לה עבודה מתישה יחסית לגיל שלה.. וכל יום לעשות את אותו הכביש פעמיים זה יספיק לה.. אז אני לא רוצה יותר.. זה כביש מאוד מעצבן. כשיצא לי לנהוג בו הבנתי על מה הם דיברו.

ארבל: במה אמא שלך עובדת ?

עופרי : היא מנהלת חשבונות במשרד הסעות במעלות.ואבא שלי הוא עצמאי הוא עוסק במזגנים, ככה שלכל מקום שקוראים לו בסביבה הוא מגיע.. ככה שהוא נוסע הרבה. שניהם תמיד בנסיעות קבועות.

אבא שלי גם חוזר מאוחר.. לקראת 7-8.. ככה שאפילו אין לי את האומץ לפנות שיקפיצו אותי כי אני רואה שגם הם רוצים לנוח.

ארבל: ובתור ילדה איך גדלת?

עופרי : הייתי בגן ופעוטון במעונה, הייתי נוסעת בהסעה לבד מהבית עם נהג לא מוכר למעונה. אמא שלי ממש לא אהבה את הרעיון הזה אני זוכרת שהיא פעם אמרה לי שהיא כל פעם הייתה דואגת שנהג שהיא בכלל לא מכירה היה לוקח אותי ומחזיר אותי ומי יודע אם הוא יום אחד לא יחזיר אותי או יקרה משהו.. זה גם לא מקום שקרוב אליה והיא נגישה והכל. זה די גורם לפחד.. גם אני בתור אמא הייתי לא בלב שלם עם זה.

ארבל: ההורים לא היו באים לאסוף אותך חזרה מהגן ?

עופרי : לא.. כי היה הסעה. זה לא אותם שעות עבודה ובאותה תקופה אמא שלי גם הייתה עובדת במושב.

ארבל: והיו ילדים שהיית רואה שההורים שלהם לוקחים אותם מהגן ?

עופרי : בטח כל הילדים של מעונה. כולם באו לקחת אותם. ההורים, האחים..

ארבל: וקינאת בהם ?

עופרי : האמת שאני בכלל לא זוכרת.. אבל נראה לי שכן.

אני גם זוכרת שהייתי בגן די לבד.. אף אחד לא כזה הכיר אותי. כולם היו ממעונה ואני הייתי שונה מהם בכמה דברים.

ואחרי זה היה את היסודי, גם זה היה במעונה אבל זה כולם הולכים לשם ככה שלא היה לי שם משהו שקשור למושב. חוץ מדבר אחד. אני זוכרת שהייתי מגיעה לבית ספר הכי מוקדם ומחכה לכולם משהו כמו 20 דקות עד שכולם יגיעו.

לא היה לי מה לעשות, הייתי יושבת בכיתה ומחכה לכולם.

גם עכשיו ההסעה שלי יוצאת ממש מוקדם מהמושב וזה בסך הכל על חשבון הזמן שלי שמתבזבז על סיבובים מיותרים.אני קמה ב6 בבוקר וההסעה שלי יוצאת ב7:10 מהמושב. אני מגיעה לבית ספר ב8:10 כמעט..

ארבל: וכמה הסעות בעצם את צריכה להחליף ?

עופרי: אני יוצאת מהמושב במיניבוס, עוצרים בגן של מעונה מורידים שם ילדים, משם ממשיכים לבית ספר היסודי.. שם אני מחכה משהו כמו עשר דקות, שפעם זה היה יותר, משם אני עולה על אוטובוס שעובר בעין יעקב ורק אז נוסע לבית ספר.

ארבל: אז את אומרת שלחיות בלפידות זה לא אפשרי אם לא היה תחבורה.

עופרי: כן, ללא ספק כן.

אבל בנתיים אני מתמודדת עם מה שיש.. עוד מעט צבא, זה פחות להיות בבית.. אני מאמינה גם ליותר עזרה מההורים אם אני אתקע בלי איכשהו לחזור..

ארבל: איזה תפקיד את רוצה בצבא את יודעת ?

עופרי : אמממ.. או משהו של הדרכה, עבודת צוות או כיוון של תקשורת וכאלה..

ארבל : ונגיד הדרכה, יש לך ניסיון?

עופרי : לא אין לי ניסיון, אבל השנה שמתי לב על עצמי שאני אוהבת להחליט על דברים איך הם יהיו, לעשות את מה שאני יודעת בלי שאחרים יקחו לי רעיונות וכאלה..

שאלות שעולות מהתחקיר :

1.מה אורח החיים שלך במושב ?

2. איפה גרים החברים ?

3. מה את עושה אחרי הצהריים ?

4. איך גדלת בתור ילדה ?

5. במה עובדים ההורים ?

6. דיברת עם אמא שלך על הרגשות האלה ?

7. באיזה תדירות את משתמשת באוטובוסים ובכלל בתחבורה ציבורית?

8. איך הכרת את חבר שלך ?

9. מה הוא חושב על המרחק ?

10. איך אתם מתמודדים עם המרחק ?

11. ואיך זה מסתדר עם לצאת לבלות ?

12.איפה תגורי כשתהיי גדולה ?

13. איך את מגיעה לבית הספר בבוקר ?

14. יש לך חוגים אחרי צהריים ?

15.יש לך רישיון ?

16.אם יש לך רישיון למה את לא נוסעת עם האוטו ?

17.מה החברה במושב ?